המושג כפרה קיים כבר אלפי שנים, אבל המושג עצמו מודרני יחסית. הוא הוצג לראשונה כטקס במקדש, ועם הזמן גדלה משמעותו הסמלית, כאשר חורבן המקדש הוביל להתרועעות עם ראש השנה. בימי המקרא, יום הכיפורים היה יום שבו מחק אלוהים את חטאי האנושות והעניק להם מחילה.
מושג הכפרה קשור קשר הדוק לטקס ההקרבה, טקס המטהר את האדם מהחטא ומהטומאה. אולם, בטרם תתרחש הכפרה, יש לטהר את האדם מן החטא. נביאים ומנהיגי דת הדגישו שעליהם להיטהר לפני טקס הכפרה. מסיבה זו, תפילות וצום צוינו כאמצעי כפרה.
כתוצאה מכך, לא אחת מתרועע יום הכיפורים עם קורבנות. במסורת היהודית נדרש הכהן הגדול ביותר, אהרון, לכפר הן על עצמו והן על עם ישראל. רצף זה חיוני להבנת מושג הכפרה בהקשר המקראי, משום שהוא קובע את זכותו של המשיח לכפר. ומכיוון שכפרה היא תהליך דו כיווני, מותו של קורבן חף מפשע אינו זהה לביצוע פשע.
המושג כפרה תופס מקום חשוב בתורה, במיוחד בהקשר של קורבנות והמקלט. היא נחקרת בעיקר בספר ואייקרה, שם סיפורם של אסאב ויעקוב ממחיש את חשיבותה. יתרה מזו, הוא ממוען בפרשיית ואיישלך. היא גם תופסת מקום מרכזי בתורה. זהו הבסיס למסורות יהודיות רבות, והוא מושג ביקורתי בעולם העכשווי.
ביום הכיפורים נוסד גם היסוד לסליחת אלוהים. זו היתה סעודה שנתית שהזכירה לאנשים שקורבנות יומיומיים אינם מספיקים כדי להביא את סליחתו של אלוהים. רק ביום כיפור יכול היה הכהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים ולכפר על כל ישראל. כתוצאה מכך, זהו היום הקדוש ביותר בשנה. אז, חג הכפרה הזה הוא תזכורת גדולה לחשיבות הכפרה ביהדות.
יום הכיפורים הוא עת לחטאי האומה לכפר עליה במלואה. בתנ"ך, הכהן הגדול כפרה על חטאי אומה על ידי הצעת עז כקורבן חטא. הדם של קורבן החטא נוסף לדם של המקום הקדוש, מה שהופך את המקום הקדוש ללא חטא. לאחר מכן, יניח הכהן הגדול את ידיו על ראש העז החי ויתוודה על חטאי האומה לפני מזבח העולה. לאחר מכן, העז תישא מחוץ למחנה ותנשא על ידי האדם המיועד. ”שעיר לעזאזל” זה הפך לסמל של נשיאת חטאי בני אדם.
